Beta Site
>> הדליקו נר לזכר חללי מלחמות ישראל >>
ראשי
  
הקמת קהילת מנחמים
  
חיפוש קהילת מנחמים
  
קבורה ואבלות
  
אודות EvelNet
 
ראשי
  
ביוגרפיה וסיפורים
  
אלבום תמונות
  
הספדים
גיל שרעבי
גיל שרעבי ז"ל
 
 
מודעות אבל וקהילות מנחמים
 
29.03.24
 
גיל חבר של צחוק מתגלגל רחלי זהר בן דור   27/4/20
גיל,
אני יכולה להזכר גם 23 שנים אחרי, כמה קשה הייתה הבשורה. פעם ראשונה חוויתי התמודדות על חבר שנהרג בצבא. לא יכולתי להרפות. הזיכרון הכל כך מוחשי שלך חי וצוחק כל הזמן היה נטוע בראשי ולא נתפס שאתה לא כאן איתנו. הלב כואב שאתה לא כאן. אף פעם לא נוכל להוציא אותך מהראש. כל שנה נזכור כמה מתוק החיוך והצחוק שכל כך איפיינו אותך.
אני מקווה שהזמן שהיית איתנו היה לך כיף??
 
גילי .... עדו בן שחר   25/4/12
רציתי לבקש ממך סליחה!!
על שמהיום שהלכת לא הגעתי לבקר אותך .
גם עכשיו - כשאני כותב את המילים הללו , אני מוצף בדמעות של געגוע .
לא אשכח את הרגע שהחברה מרחובות התקשרו להודיע לי שאתה כבר לא איתנו....הדרך עד רחובות הייתה נראית לי ארוכה כמו שלא הייתה אף פעם
תמיד אתגעגע:
לצחוק , לחיוך ירח שלא נגמר , לרגעים בלתי נשכחים.
אז סליחה שאני לא מבקר כי כואב לי , למרות 15 שנים שעברו.
אוהב אתך חבר יקר ומתגעגע כל שנה מחדש!!!
מבטיח שאבא יום אחד - שיהיה לי אומץ!

עדו בן שחר.
 
מתגעגעים אליך איציק כהן   24/4/12
את החיוך שלך נזכור לנצח
למדנו שש שנים ביחד בישיבת הדרום
היית תמיד חבר אמיתי עם חיוך תמידי

את ההודעה הקשה על מותך באסון קיבלתי מקצינה ששירתי איתה והייתה חברה של אחד מחבריך לצוות. את הרגעים האלה אני לא אשכח בחיים. גם את ההלוויה הקשה כשצעדנו מבית הסבא עד לבית הקברות ברחובות.

יהי זכרך ברוך
 
גילי חבר של שמחה וגיל רפאל שלפין   19/2/12
גילי היה אחד החברים הטובים שהיו לי כאשר למדתי איתו בישיבת הדרום כמעט כל יום החינו חוזרים ביחד הביתה רכובים על אופני בי אמ אקס ביחד דרך שביל אפר שהיה עובר בסמוך לפרדסים אני זוכר שלא היינו מפסיקים לצחוק ביחד והוא היה תמיד מצליח לסחוף אותי בצחוקיו והחיוך הקסום שלו
רק שמלה וגיל זכורה לי ממנו וגם הרבה טוב לב.
הוא מאד חסר
אני רוצה לציין כי יש לח שתי בנים ברוך השם לראשון קוראים אמתי ולשני גילי(:
מי שנכנס אדר מרבין בשמחה
שנזכה לבשורות טובות ולגאולה שלמה ומהירה בימינו אמן!
ושתזכו לרוב שמחות עד עולם.

רפאל שלפין
 
גילי ז"ל חיים פרידמן   8/5/11
שמי חיים פרידמן. אני גר בשוויץ. כל יום זיכרון מספרים לי כמה שגילי שרעבי אהב אותי ואהב לשחק איתי כשהייתי בן שנתיים ועוד גרתי ברחבות. היינו שכנים. גרנו בקוטג ברחוב האדמו"ר. חבל שאני לא יכול לזכור אותך גילי.. אבל תדע שכול יום זיכרון אני חושב אליך. יהי זכרך ברוך.
 
השיר שיר   19/4/10
שמעתי את השיר עליך הוא כול כך כואב ועצוב.
 
לגילי יוסי יפת   29/4/09
זכיתי להיות בן דוד שני לך.בשנות ילדותי ונערותי זכיתי לחוות מעט יותר מהשנים האחרונות לחייך.לא אשכח לעולם את היום ההוא.עבדתי בקירות גבס.עמדתי על סולם גבוה ולפתע שיחת טלפון.גילי הבן של חיים נהרג.קשה לתאר את ההרגשה.קשה להסביר מה עובר בראש בירידה מהסולם,בכניסה לרכב ובדרך לחלום מר ונמהר.תמיד חשבתי שמשפחתי המורחבת תשאר לנצח מחוץ למעגל השכול.טעיתי.אני זוכר אותך בשנותיך הצעירות יותר.לא זכיתי להיות במחיצתך בשנות בגרותך האחרונות.את העדכונים עליך ועל המשפחה קבלתי מאחי הצעיר שהיה בן בית אצלכם.עקבתי מרחוק,שמחתי כששמחת,עודכנתי בשרותך הצבאי ונאלמתי דום כשנפער חסר כה איום במשפחה עדינה ויקרה כזו.מיום שהלכת יש ליום הזכרון משמעות אחרת בעיניי.הפעם זה פגע באחד שדמי ודמו אותו הדם.מספיק לי לדמיין את הפנים חרושות הכאב של אביך היקר,איש שתמיד הערכתי בכדי לתת לכאב האישי שלי טעם מריר יותר,נוגע ואישי יותר.
 
החיוך... איתמר אוחנה   28/4/09
לעולם לא אשכח את החיוך המאיר ! הנעמת לי בחיוך זה כמה שנים של ילדות , כיתה ג' עד ח' . נזכור לנצח !
יהי זיכרך ברוך !!!
 
אח שלי רחלי   30/5/08
סגירת מעגל שכזאת...
אח יקר שלי,כשהלכת לא היתה לי אפילו את האופציה הזאת,להספיד אותך.הייתי לא יותר מאשר ילדה בת 6.ילדה שלא מבינה מה קורה סביבה ולמה המשפחה שלה מתפרקת.אז אולי זו ההזדמנות שלי,להצטער על אובדנך.
כתבתי אליך ועליך לא מעט,אבל כלום לא יוכל למלא את החלל הריק הזה שנותר.כלום לא יוכל למלא את הגעגוע.כלום לא יוכל למלא את הפספוס וההפסד.תמיד אני אומר לעצמי לו רק יכולתי להכיר אותך יותר,לאבד אותך בגיל שאני מבינה מהו אובדן.אבל משהו רצה אחרת.והיום,אני אוטוטו בת 18 ולא מסוגלת לחשוב על העובדה היבשה שעוד מעט אני אעבור את גילך.את שמחתך.ואמשיך מהנקודה בה הפסקת.לא,אני לא זוכרת הכל.וקשה לי להודות בזה.כן,אני לא זוכרת שעשינו קריעה ביחד ומהלוויה שלך יש לי פלאשבקים מעטים.אבל אתה אדם שפשוט אי אפשר לשכוח.כזה שדואג באמת,שמח,ולא מפסיק לחייך.אני חיבת לשתף אותך בחוויה המיוחדת שהיתה לי ביום הזיכרון האחרון.יום שמשום מה הולך ונהיה קשה משנה לשנה.ישבו פה חברים שלך,והצטלמו לסרט שעושים עליך.חלקו סיפורים וחוויות,ואני ישבתי בצד.מוחה איזן דמעה מידי פעם.עד שיניר דיבר.המשפט שלו כ"כ חדר לתוכי,שכאילו מישהו לקח סכין,ולא סתם סובב אותה בליבי,אלא הוציא אותה והשאיר אותי מדממת.אנסה לצטט "שאני אומר גילי הדבר הראשון שעולה לי בראש זו רחלי.היא היתה חלק בלתי נפרד ממנו והוא כל כך דאג לה.אם זה להחליף לה או לחבק אותה כשהיא מתעוררת מאיזה סיוט בלילה.כאילו החיים שלו סבבו סביבה"...וברגע הזה הבנתי שזה לא סתם.ואני לא משלה את עצמי.אני לא קשורה אליך בחבל של דמיונות,והכל פה אמיתי.לא סתם בניתי לעצמי מציאות של צער על לכתך,באמת היינו קשורים.זה באמת היה מיוחד.באמת שאהבתי אותך...אז אני לא מבינה את המשפט הזה,שבישר לי על מותך.לשאול בכזאת פשטות "אז את מבינה שלא תראי את גילי יותר" הוא משפט שמיסודו לא ניתן להבנה.לא,אני לא מבינה וגם לא רוצה להבין.הוא יקר לי,הוא קרוב אליי והכי כאב וכואב לי בעולם לאבד אותו.אבל את התודה אני חייבת להגיד לך.
תודה על הדאגה,החיבוק והנשיקה כל לילה.תודה שהסכמת להיות איתי בחדר.תודה שלימדת אותי מזה לאהוב ולהרגיש נאהבת בחזרה.תודה שהיית פה ונתת לי את הזכות הזאת להכיר אותך,ולו ל6 שנים המעטות אך עם זאת המשמעותיות ביותר בחיי...תודה.
אומנם זו תודה שנאמרת בעל כורחי אך היא לא סותרת את הגעגוע והכאב.
תודה על היותך אחי.אחי שאהבתי ואחי שתמיד תמיד תמיד אוהב...פשוט תודה.
 
יהי זכרו ברוך אירה   7/5/08
יהי זכרו ברוך
 
תודה לאחי הגדול הקטן עדיאל   6/3/07


דצמבר 2006, ככל הנראה מעיד על שנת בצורת מתקרבת. זו גם הסיבה שאני יכול להרשות לעצמי ללבוש בגדים ספורטיביים קצרים ולצאת לריצה באמצע היום (זה, וגם העובדה שאני סטודנט שכרגע לא עובד). בדרך כלל אני רץ באותו מסלול, מתחיל בנקודה מסוימת שמובילה אותי היישר לשטחי הפרדסים שעוד נותרו ברחובות, ומסיים ליד בית הקברות. השביל שליד בית העלמין מהווה את אחד המקטעים הקשים יותר בריצה. החול מעט טובעני יותר, והשביל מתקמר לעלייה. ובכל זאת אני אוהב להגיע לנקודה הזו. מבט אחד אל עבר מאות המצבות הדוממות מבהיר לי עד כמה במצבי, למרות הקושי הפיסי, הזיעה והמחשבות הלא פוסקות של מתי להפסיק את הריצה, יש בידי את הפריבילגיה הגדולה ביותר, לחיות.
לפעמים, מתי שאני באמת מרגיש לנכון, אני מסיים את הריצה בעליה למצבה אחת ספציפית בין שלל האחרות. לאותה מצבה קיימת משמעות מאוד אישית שרק מי שאיבד אדם קרוב לו יכול להבין אותה. לפני עשור לא הייתי מדמיין את עצמי ניגש בפסיעות כבדות ואני עייף ומזיע, לבקר אדם שלו יש תרומה מכרעת לעיצוב שנות ילדותי. אדם זה הוא לא אחר מאשר גילי אחי. האח שהיה הקרוב אליי ביותר הן מבחינת הגיל והן מבחינה אישית.
גילי היה בוגר ממני בארבע וחצי שנים. פער גילאים שעוד ניתן היה לגשר עליו לעומת הבדל הגילאים עם שני אחיי הנותרים. גם היכולת של גילי להתחבר לילד שבו בהחלט סייעה לכך. וכך, בשלבים השונים שעברתי בחיים גילי תמיד היה שם. ב-1982 כשיצאנו לשליחות של משרד החינוך למשך שלוש שנים וגרנו בארה"ב, חלקנו את אותו חדר. נהגנו לקפוץ מהמיטה הקפיצית של האחד אל מיטתו של השני. כשחזרנו ארצה היינו באותו בית ספר יסודי. אני בכיתה א' וגילי בכיתה ו', שומר עליי ולא אחת מחלץ אותי משטויות ש כבר אז הסתבכתי בהם. בגיל ההתבגרות היה זה הוא שהסביר לי את כל אותם 'סודות' החיים שלהורים לא תמיד נוח להסביר. וכך זה היה, גילי נמצא מספר שלבים לפניי, מספיק בוגר על מנת להסביר לי עליהם אך גם מספיק ילדותי כדי להיות לי לחבר.
מטבע הדברים גם לשירות הצבאי גילי הקדים אותי. עד נפילתו שירת גילי כלוחם בפלח"יק גולני. כתלמיד בפנמ"צ צבאית אור עציון וכבוגר המכינה הקדם צבאית 'עלי', היה זה טבעי מבחינתו להתנדב למערך הלוחם בצה"ל. אחי היה 'מורעל' אמיתי, אך עם זאת גם בעל נפש רגישה וחמה שהמיסה את כל הסובבים אותו. הוא התברך בשמחת חיים אמיתית שבאה לידי ביטוי באהבה לשיר, לרקוד, לרכב על אופנועים כבדים וכל זאת כשהחיוך הייחודי לו תמיד נסוך על פניו. מסיבה זו גם קל היה לחבב אותו. בחבר'ה ובמשפחה הוא היה הדבק המחבר, וניתן היה גם להגדירו 'כמנהיג שקט'. מהטיפוסים שאף פעם לא ייכפו את דעתם אך יאמינו בה באמונה שלמה. אמונה שקל היה להידבק בה. מכאן גם מובן מדוע הכינוי שנדבק לו בחבר'ה הקרובים אליו היה 'גילי כלי'.
ואז זה נקטע. ברביעי לפברואר 1997 הודיעו ברדיו ובטלוויזיה על אסון כבד. בליל חורף סוער, שני מסוקים שעשו דרכם אל מוצב הבופור בלבנון התנגשו באוויר והתרסקו לקרקע. איש לא נותר בחיים. 73 חיילים צעירים ואנשי קבע נמחקו באחת והשאירו אחריהם שכול כבד וחלל שלא ניתן יהיה למלא לעולם. הורים שכולים רבים הפנו אצבע מאשימה כנגד חיל האוויר. הדו"ח של הוועדה שחקרה את המקרה העיד על מספר כשלים בטיחותיים שניתן היה למנוע. יותר מידי סימני שאלה נשארו באוויר. לי זה כבר לא היה משנה, שום דבר ממילא לא יחזיר לי את אחי.
ועכשיו אני פוקד את קברו. אני עולה למדרגות של בית העלמין, ופותח את השער הירוק, שמשום מה תמיד ננעל באופן ידני. אינני יכול להימנע מן המחשבה שבנעילת השער יש הרבה מן האירוניה, שהרי מפה כבר אף אחד לא יוכל ל'ברוח'. לאחר שאני שוטף את הידיים בברז שמוצב בכניסה אני פוסע בצעדים איטיים לעבר החלקה של גילי. ההליכה האיטית נותנת לי את השהות להתנתק ממחשבות הסרק היומיומיות שרצו לי בראש לפני שנכנסתי בשער. אהבות, לימודים ועבודה, כל הנושאים האלו ואחרים מאבדים את חשיבותם ברגע אחד ומפנים מקום למחשבות מסוג אחר, קיומיות יותר.
אני ניצב לפני החלקה. היום כשאני עומד רגוע ושליו מול הקבר, אני נזכר כמה זמן לקח לי להבין מה המטרה שלי בביקור מצבה דוממת. בשנים הראשונות שבאו לאחר האסון הרגשתי כמו שחקן בסצנה מרגשת. באופן לא מודע התנהגתי גם בהתאם. בדיעבד הבנתי שכל הפעולות שבחרתי לעשות מול הקבר הן פעולות 'שמצטלמות' טוב למתבונן מהצד. אני מניח שמה ששחרר אותי מרגשות אלו, הוא הטיול הארוך שאליו יצאתי אחרי הצבא. טיול שמטרתו הייתה לשנות את המציאות הפנימית והחיצונית בחיי. המציאות החיצונית הייתה העובדה שאני חי בארץ עקובה מדם שלא יודעת נורמה מהי. המציאות הפנימית הייתה קודרת לא פחות. תוצר ישיר של שכבות דביקות ומרות של ציניות מצטברת, שקרים עצמיים ובריחה מהאמת. לאחר שחזרתי מהטיול ואני שליו ורגוע יותר פחתו גם ביקורי לקבר. אמנם הבנתי את החשיבות שיכולה להיות בעליה לבית העלמין אך תחושתי דאז הייתה שביקור גל אבנים דוממות אינו מקרב אותי ממש לאחי המת.
והנה אני פה היום, מתקרב לשנתי ה-26, שלוש שנים אחרי הטיול ההוא. בוגר מספיק לדעת שגם אמת צריכה מעט מינון, וציניות היא תבלין הכרחי ולו רק במידה הנכונה. כשאני פוקד את החלקה, אני מרגיש שינוי מהותי מביקוריי בעבר. בניגוד לתחושתי פעם, שאילו היה יכול היה זה גילי שאומר לי תודה על הביקור, כיום ההיפך הוא הנכון. גילי הוא זה שראוי לתודה על הפרופורציות ששוב ושוב הוא מחזיר אותי אליהן. זוהי למעשה גם הנקודה המרכזית שאפשר ללמוד מאובדן אישי קרוב: פרופורציה. היא מתחזקת ברגע שאני בוחן את מידות הקבר המצומצם. בחלל כזה גם גילי שניחן בחייו בגובה ממוצע, היה צריך לשכב ברגליים מקופלות. הפרופורציה נמשכת עם הקריאה הבלתי נמנעת של הכיתוב על המצבה (כיתוב שאבא הגיע איתו במלחמתו עם צה"ל שדבק בזמנו בנוסחים קבועים לחללים, עד בג"ץ. אבא ניצח במאבק ועל המצבה צוין שגילי נפל בדרכו ללבנון ולא בתאונה צבאית כפי שרצו בצה"ל). כיתוב אשר מצמצם אישיות שלמה וייחודית אל מספר שורות לקוניות. אך מה שגורם לי מעל הכול לחזור לפרופורציה הוא הרגע בו עיני נחה על המילים 'בן 20 היה בנופלו', מספר שרירותי שכבר לעולם לא ישתנה. אותו רגע גם גורם לי להבין כל פעם מחדש שגילי אחי הגדול הוא כיום בעצם, במובן מסוים, גם אחי הקטן. אח שמעבר ללבישת מדי זית, לא זכה לטייל ולצמוח, לאהוב ולהגשים חלומות.
בעת האסון, כשהייתי בן 16 הבטחתי לעצמי שתמיד אשתדל להגשים את עצמי, קודם כל בשבילי אבל גם בשביל גילי שכבר לא יזכה לכך. כמה דקות מול הקבר מחזירות אותי לאותה הבטחה תמימה אך נחושה של אותו נער. אני שוב נהיה ממוקד ותכליתי, שהרי די לי במבט אחד בקברו של גילי על מנת שיזכיר לי את הסוף הבלתי נמנע המחכה לכולנו. עם הרגשה הזו אני עוזב את בית העלמין ושוב לא יכול להימנע מהמחשבה: היום אני זה שאומר תודה לך גילי.

 
רציתי רק לומר איריס אלוני   10/2/07
עוד לא הספקתי לך לומר
גיל יקר לכתך בטרם עת הותירה אותנו המומים וכואבים . עוד לא הספקתי לך להודות על הזמנים בהם בילנו יחד על השמחה הרבה שהענקת לנו והציווי לחיים שאותו הנחלת לכולנו. משתדלים לראות תמיד את חצי הכוס המלאה ולשמוח בחלקת האלוהים הקטנה , למעט בקיטורים והראות תמיד שמחים והכי חשוב להמנע מלשון הרע על אחרים.
התמונות מהשבתות המשותפות הם זכרון עולם בשבילי ואותך תמיד אקח איתי .
החיים שלי עוד ממשיכים ושלך נעצרו מלכת אך העובדה כי בכל בן משפחה או חבר יקר השארת פינה חמה של אושר ואהבה הופכת אותך לחי ויוצר כי בזכותך כל אחד הפך להיות קצת משהו טוב יותר ואחר.
אוהבת אותך היום כמו תמיד ומקווה שבשמיים שומרים עלייך כפליים.שלך באהבה וגעגועים
איריס

Share on Facebook
  
הודעת משפחה
לא עודכנו פרטים

עידכון הודעה


 
לא עודכנו פרטי הלוויה
לא עודכנו פרטי שיבעה
 
גיל שרעבי ז"ל מופיע/ה בעמודים:

אסון המסוקים


לכל התמונות











חיפוש    |    אודותינו    |    צרו קשר    |    תקנון האתר   
כל הזכויות שמורות לנתיבי אינטרנט לישראל בע"מ ©
עיצוב גרפי studioarava.com