עשר שנים בלעדיך
עשור בלעדייך גיאה -דברים שאמרתי היום באזכרה הורים בעולם שפוי אוספים תמונות ילדות של ילדיהם לידה ימי הולדת חתונה ונכדים. ואנחנו החיים במציאות הזויה מרכיבים אלבום קצת אחר לידה וימי הולדת עד גיל 24 יש באלבום תמונות הפרידה ממך גיא שום אלבום לא יוכל להכיל את אותו מבט קפוא את סימני אבק הקרב על פניך והשלווה .שלווה שזועקת קום ילד שלי קום וחזור הביתה ... ואין מענה. אני זוכרת שליטפתי את פניך תמונות קפואות שאין אלבום שיוכל להכיל אותן. ניסיתי לצייר תמונות חתונה שלך ניסיתי לדמיין את ילדיך .. שמרתי מקום באלבום אולי.. אולי . אקום למציאות אחרת ואשמע את קולך קורא לנו הי הגעתי ...עשר שנים של דמיון ומשחקי אולי ...אם ...ולמה. אני בטוחה שלא היינו מגיעים לשנה העשירית שפויים ללא הילדים שלנו התומכים המבינים והעוטפים לא היינו מגיעים שפויים ללא כל אחד ואחד מכם שבדרכו שלו מקבל אותנו כמו שאנחנו מכיל את הכאב שלנו ואותנו -כן גם לפעמים שזה לא פשוט השנה גיאה היה קשה יותר מתמיד לכתוב לך לכאב על חסרונך נוסף כאב על 4 בני משפחה שהצטרפו אליך למרום סבא, איריס ,אבי ו לפני חודש יעלי כאב שלא מרפה ואם כל זאת כמו שאמרת "נזכור את הדברים הטובים ונמשיך הלאה ...." לפני כשבועיים קראתי בפייס בוק משפט חכם מי שנשאר איתך בזמנים קשים ראוי להיות איתך בזמנים הטובים אז משפחה וחברים יקרים ההגעה שלכם עשר שנים להיות ביום הזה איתנו לא ברורה מאליו דעו לכם שבזכותכם צלחנו עשור לא פשוט אבל בצידו תחילתה של תקופה שמחה וציפייה לנכדים גיאה שמור עלינו מלמעלה ויותר מכל שמור ולווה את רעותקה ומליסה בחודשים הקרובים אוהבים עד בלי קץ וכל כך מתגעגעים כולנו אתמול באזכרה של יניב בלי תיכנון משותף אבל עם אותו כאב והערכה לחברים שמלווים אותנו בעשור האחרון הקדישה מירטה שיר שגם אני חשבתי עליו השיר מוקדש לכם משפחה וחברים יקרים תודה - אריק אינשטיין https://www.youtube.com/watch?v=AhifdAu6Iq4 התמונה של Liora Hason
דודו בני בכורי אהובי
8/2016 במלאת 10 שנים לנפילתו של דודו עמר במלחמת לבנון השניה דודו בני בכורי ,ילד יקר ואהוב שלי אני עדיין קוראת לך ילד ,והיום אתה בן 35 כשאני נזכרת בדמותך אני רואה חיוך ענק וגומה מדהימה והצחוק המתגלגל שלך מצלצל באוזני. נהגת בענווה וברוך בכל מי שנקרא בדרכך, ידעת לאהוב כל אדם באשר הוא. בזמן הקצר שחיית אספת חברים וצברת חוויות. יד נעלמה כיוונה אותך כל חייך לעשות למען הזולת, היית ילד שכולו נתינה ואהבה והמשפחה הייתה מעל הכל בענייך ,תמיד דאגת לאחיך ולי. בימי חייך הקצרים שימשת לי סמן, הצלחת להתבונן בעמקי נשמתי ,ידעת לחמול ולכאוב ולאהוב. עוד בחייך תמיד אמרתי לך שאתה צריך לחיות בספירות אחרות,ידעתי להעריך את גדולתך ואת העומק שהיה בך לצד השובבות שהייתה חלק בלתי נפרד מהוייתך. רצה הגורל וסיימת את תפקידך כאן מהר מדי,נקטפת בשיא לעולם לא תהייה אבא,לא תשא את ילדיך על כתפיך ,לא תקשיב לשירים שאהבת , ואני לא אשמע אותך קורא לי אמא מליון פעמים ביום, לא אזכה להריח ולגעת. כל ימיי אתגעגע ואכאב ואדבר אליך בחדרי ליבי,ואודה לך שהיית ולו לרגע ילד, הילד שלי !!!
חולפים חיינו בסרט נע סרט מהיר שלא נעצר:קליפ אחר קליפ,תמונה אחר תמונה. לפעמים החיים בבום נבלמים: יש מעצור רגל ויד ולפעמים יש את מעצור בלב(זה האחרון החזק מכולם). עשר שנים ״חוגגים״ לנתי יקירנו יום הולדת בלעדיו... עשר שנים שאצלנו בלם הלב עצר אותנו בבת אחת,לא נתן לנו סימן או התראה, בלם בלימה מהירה!
לא צריך בלם יד,רגל או לב על מנת לעשות הפסקה לרגע קט, צריך כול הזמן לחשוב על מה שיש לנו וגם על מה שאין.
החיים הם לא מובנים מאליו,החיים נקבעים איך שניצור ונכין אותם עבורנו ועבור ילדינו,אהובנו חברנו וגם ארצנו.
חברים יקרים,אז קחו נשימה עמוקה ותחייכו חיוך רחב על העולם (הוא בטח יחזיר חום...).
בבוקר תקומו עם חיוך ותחבקו את הסובבים אתכם.,תגידו להם עד כמה הם יקרים לכם. אל תחכו שיבוא הבלם זה יהיה כבר מאוחר...
עשר שנים שאנחנו בלעדיו,אבל למדנו להעריך את מה שיש. תעצרו לרגע ותחשבו על אלה שלא כאן תעצרו לרגע ותסתכלו על אלה שכאן....
כתב ביאליק:
וגדול מאוד, מאוד הכאב! היה איש - וראו: איננו עוד, ושירת חייו באמצע נפסקה עוד שיר מזמור אחד היה לו, והנה אבד המזמור לעד, אבד לעד!"
תשירו עכשו את המזמור כאילו היה זה מזמור האחרון....אל תוותרו עליו. שרון
געגוים עצומים מדי שנה גוברים ומתעצמים
חזרנו מטקס יום הזכרון בכפר חגלה, לו ידעת איזה טקס מכובד מתקיים כל שנה,ממש מרגש לא שאנחנו זקוקים ליום הזכרון , אבל כשכולם באים ומדברים רק אודותיך זה מחזיר קצת כח להמשיך.עדיין אתה ועוד שבעה מחבריך נחשבים לנופלים בפעולות איבה דבר שמכביד עבורנו פי כמה את הכאב. מדינה שלא יודעת לקדש גם את אזרחיה שהלכו למקום עבודה לא מוגן בידיעה שהמקום מתווח ובכל זאת הגיעו באומץ בזמן מלחמה כדי להמשיך לתפעל את הרכבת בזמן מלחמה בהוראת הממונים עליהם, לא ישבו בבית כמו שהיו צריכים לעשות אין להם מקום בין הנופלים במלחמה ואנו ההורים נשארנו יתומים ממדינה אפילו את התקווה לא מאפשרים לנו לשיר במצבנו האומלל הזה.אני מחכה לשינוי שמישהו יבין את מה שנכון לעשות עבור אזרחים שבאומץ וגבורה עשו את מה שהמדינה צריכה לקדש ולהגדיל את מעשיהם!!!
חבר לעבודה
עבדתי עם נתי בפריסקייל. נתי היה חבר נהדר ומקצוען אמיתי. היום בפרספקטיבה לאחור אני יכול לומר בודאות שהוא היה מגיע רחוק מאוד - מקצועי, מנהל מצוין שאנשים אהבו לעבוד איתו ותחתיו ונתנו בו אמון. אני זוכר היטב עד כמה אהב את הילדים ותמיד היה מספר לי עליהם בכל הזדמנות. ימים אחדים לפני שגוייס למלחמה היתה לנו ישיבה בעבודה. הוא התלונן כל-כך שלא מגייסים אותו ואת הפלוגה שלו ולמה מחכים כל כך הרבה. ימים אחדים אח"כ הוא גוייס ומאוחר יותר קיבלנו בהלם ובעצב רב את ההודעה על מותו. הוא לעולם יהיה בליבי ולא אשכח אף פעם אותו ואת החיוך שלו.
